ירושלים שלי 

  סוף הקיץ. התחלה של העונה בה משהו נפתח בי, משתוקק לגשם שיוריד את כל האבק של החודשים החמים. מצאתי מודעה : “ שלום, קוראים לי איילת, אני נוסעת לסיבוב הופעות , משאירה בארץ חתולה, צריכה מישהו שיטפל בה תמורת מגורים בירושלים " נשאר לי קצת זמן פנוי לפני תחילת הסמסטר, הסכמתי. כך מצאתי את עצמי בדירת חדר, עם חתולה בשם סושי ,לא רחוק מהעיר העתיקה . הגעתי ביום שישי, וחוץ מהליכה קצרה לשוק נשארתי בתוך החדר עד מוצאי שבת. קראתי, כתבתי, כרסמתי את הפירוט,מדי פעם הצצתי מהחלון ולא העזתי לצאת לרחוב. במציאות שבין שתי הרכות שלי רחובות העיר גדושים בהתנגדויות : המוני אנשים שלא סובלים אחד את השני מצטופפים להם לקהל אחד, עושים את המקסימום הניתן בגלוי וקצת יותר מהמותר בסמוי כדי להוכיח את צדקתם וכולם יחד בלי קשר לשם האדון עליו הם מפנים את תפילותיהם ממתינים ליום הדין בו הכוח העליון יזכה אותם הצדיקים בגאולה וחיי נצח. זאת לא הפעם הראשונה שלי בעיר אבל אף פעם לא נתתי לעצמי להיספג בתוך הטירוף מהפחד שעוצמת המתח תקרע אותי מבפנים. אפילו במקומות הקדושים שמרתי על השריון , ונשארתי אטומה למחצה. סושי לעולם לא יצא מהבית , שקטה ועדינה , רוב הזמן מנמנמת , מדי פעם מתיישבת על עדן החלון ובוהה דרך הזכוכית. למה אני מפחדת מהעיר? ירושלים פתחה לי את שעריה, זאת לא הזמנה שמקבלים כל יום או אחת שאפשר לסרב לה. נחייה ונראה... על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי בקשתי ולא מצאתי: אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות אבקש את שאהבה נפשי ביקשתי ולא מצאתי...... ( שיר השירים ) יצאתי לטייל. נכנסתי לעיר העתיקה דרך שער יפו, הגעתי עד לכותל . אחרי הצהריים נסעתי לטיפול שיאצו בפסגת זאב. בחלק הזה של העיר הכול מריח מאיפוק וצניעות שבארצנו הקטנטונת ניתן לחוות רק באזורים גאוגרפיים שנויים במחלוקת. ציוני ככל שיהיה כל הוויכוח מסביב כנראה משפיעה על הדייר ועד שהעם לא יהיה סגור על עצמו לגבי המיקום, לא יכנס לפוזה של ישראלי ממוצא מנפנף מנגל, מפצח גרעינים, אותה פוזה בה ניתן לזהות אותנו מקילומטרים בכל מקום באירופה. פוזה של אנחנו לא פריירים והעולם חייב לנו. על הטיפול ויתרתי כי לא אהבתי את איך שהמטפל בחן אותי, ביקשתי סליחה ונמלטתי כל עוד נפשי בי. מצאני השמרים הסבבים בעיר את שאהבה נפשי ראיתם: כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי.... ( שיר השירים) עוד יום. מפורקת מההליכות, מצוננת , נשארתי במיטה, מתגעגעת לתל אביב. ייסורי מצפון על חוסר המעש באו והלכו, התנחמתי בקריאה מתוך "ימים יגידו אנה" של מירה מגן . סושי החתולה כנראה השלימה עם העובדה שיש לה דיירת משנה והתחילה להרעיף בעדינות סימני קבלה, הפסיקה לעשות את עצמה לא מבינה מה רוצים ממנה. צהריים אכלתי במקום פשוט וצנוע לא רחוק מהדירה. הצטיידתי בשקית פיצוחים והלכתי לחפש גבעה ממנה אוכל לראות כמה שיותר מהנוף הזה שנקראה חיי. בדרך הבנתי שהסקרנות שלי קיבלה צורה של רוטוויילר, נעלה את הלסת על חומות העיר ומתכוונת לנער אותם עד שתתגלה הנשמה שבפנים. וויתרתי על הנחישות וקיבלתי החלטה לאפשר לעצמי את העונג שבקבלה מתוך שיתוף . שוב נכנסתי דרך שער יפו, אך הפעם פניתי ימינה לכיוון הרובע הארמני עד לשער ציון , המשכתי ללכת כשהעיר מעגלת את החומות ובמקום לתת לי להשקיף על מחוץ לה, מובילה פנימה . בדרך חזרה ראיתי ילדה קטנטנה, בשנה השנייה לחייה עומדת מהופנטת מול חנות עם ארגזים מלאים בתכשיטים מנצנצים . אחותה גדולה ממנה רק בתשעה חודשים באה לקרוא לה והצליחה לנתק אותה רק אחרי שהפצפונת בכל זאת הוציאה בעדינות את האצבע מהפה וליטפה את אחד הצמידים. רצתה לקחת והתאפקה, הספיקו להסביר לה שלא נוגעים במה שלא שלך. סושי החתולה לא זכתה לבלות בחוץ, להתלכלך במציאות, לטפס על העצים, לשוטט על הגגות, לטעום קצת מכמה העולם הזה גדול. אולי סושי בדומה לקאנט, איש נמוך קומה שלעולם לא עזב את גבולות עיר מולדתו , לא באמת צריכה להתרחק מהבית או להשאיר מאחוריה צאצאים , כדי להטביע את חותמה ולמצות את אשר בשבילו הגיעה לכאן . מי יודע אולי הסיבוב הזה שהיא עושה מאדן החלון, על הצלחת של האוכל, נמנום, ליטוף וחוזר חלילה זה הריקוד שלה עם החיים. ריקוד שתוכנן בקפידה ומשרת מטרה נעלה. לי אין מושג מה היא ואולי דווקא לסושי יש לזה תשובה. אולי.... שבועיים עברו מאז שהגעתי לירושלים. מעט מאוד הייתי בעיר. חוץ מהנסיעה לפסגת זאב נשארתי בתחום שכונת הנחלאות ומדי פעם נכנסתי לשוק מחנה יהודה . השוק פתוח עד תשע בערב וכשהוא לא דחוס ומזכיר את חווית האיילון הפקוק, הוא נראה כמו השוק שדמיינתי לעצמי כשקראתי את סיפורי אלף לילה ולילה : דוכנים עמוסים בכל טוב, סוכרים שמדברים במספר ספות וקונים שהגיעו ממקומות שונים בתבל. הסיפור הזה לא מסתיים כאן. יש לי עוד שבועיים עד תחילת הסמסטר וכל החיים עד שלא יהיה בי זכר לשנאת חינם. עד שמצאתי, את שאהבה נפשי; אחזתיו, ולא ארפנו--עד-שהבאתיו אל-בית אימי, ואל-חדר הורתי. (שיר השירים)